מגזין דף הבית







אמל נסראלדין
האיש ופועלו
המועצה המקומית וההסתדרות
הפעילות הפרלמנטארית 1977-1988
ניהול בית יד לבנים
שיי'ח אמין טריף ז''ל וקשריו עם אמל
בנו לוטאפי נסראלדין ז''ל
אמל - תמונות מספרות
תעודות הערכה ואותות הוקרה
אמל משקיף, ממרומי הקומה השבעים ממש לחייו, אל הפנוראמה העשירה, הנצפית מאותה נקודה בגעגועים, בערגה ובתשוקה עזה, לחיות מחדש, רגעים ומעמדים וחוויות מרגשים. אל הקומה הזו הוא לא הגיע במעלית, אלא טיפס בגרם המדרגות המפותל, בין קומה לקומה, לפעמים בתלאות וייסורים, ולפעמים בחדווה וששון, אך הכול היה כרוך בעמל רב, בעבודה קשה, בנחישות ובדביקות עקשנית במטרה.

אמל נסר-אלדין נולד בכפר דלית אל-כרמל בשלהי שנות העשרים. הוריו קראו לו בשם אמל, שמשמעותו בערבית היא "תקווה", מכיוון שקיוו והאמינו כי התינוק הקטן יביא איתו בשורות של הצלחה ושגשוג. הזמנים היו קשים, אחרי מלחמת העולם הראשונה, והכפר כולו עסק באותה התקופה בחקלאות. הוא היה תלמיד מצטיין עוד בימי בית-הספר היסודי, וזכה להערכתם של כל בני-הכפר על רכישת ההשכלה המטאורית שלו. בגיל 18 התחתן עם קידה, הקים לשניהם בית והתחיל לעבוד בנמל חיפה, שם היה עובד מצטיין וזכה לשבחים והערכה מצד המפקחים האנגלים. בשנת 1946 נולד בנו הראשון, לוטפי.

מלחמת העצמאות שפרצה בשנת 1947 הייתה נקודת מפנה בחייו של אמל. אמל האמין כי עתידה של החברה הדרוזית בגליל ובכרמל יתבסס רק אם תחליט העדה לשתף פעולה עם היישוב היהודי. הוא לא הסתפק רק במילים, ועם פרוץ הקרבות ארגן קבוצה של צעירים מהכפר שהתנדבו להילחם לצד היישוב היהודי. אמל גם ניצל את הייחוס המשפחתי שלו בכדי לקשר בין מנהיגים דתיים דרוזיים לבין מנהיגים יהודים באזור חיפה. הוא הפך לציר מרכזי בקשר בין היישוב היהודי לבין הכפרים הדרוזיים. לאחר קום המדינה נשלח אמל למשימה מיוחדת בחו"ל, שארכה כשלוש שנים ושירתה רבות את הצרכים הביטחוניים של המדינה.

כאשר חזר למדינה החל אמל לפעול בתחום זכויות העובדים. הוא סייע ליצירתם של מקומות עבודה בדליית אל-כרמל באמצעות מיזמים שונים. המודעות הפוליטית הגבוהה שלו והחשיפה שלו לחשיבות של זכויות העובדים בעולם, סייעה לו להפוך לנציג הפוליטי המוסכם של חלק גדול מהפועלים בעדה, בעיקר מקרב הצעירים. מנהיגותו של אמל התקבלה ברגשות מעורבים. מצד אחד, הייתה הערכה אדירה כלפיו. מצד שני, עד אז היה נהוג בעדה הדרוזית שהמנהיגות צמחה רק מקרב הזקנים, ואילו אמל היה מנהיג צעיר. עם הזמן, קיבל אמל גם את ברכתם של זקני העדה שתמכו במנהיגותו.

במהלך שנות החמישים והשישים פעל אמל בכדי לחזק את מעמדה של הסתדרות העובדים הכללית בתוך העדה הדרוזית, תוך-כדי שיתוף פעולה הדוק עם מנהיגי ההסתדרות באזור חיפה. אמל היה הדרוזי הראשון שהצליח להגיע לעמדות בכירות בהסתדרות ולאחר-מכן גם במפלגת העבודה, ובכך פרץ את מחסום הייצוג בשביל כל המיעוטים בישראל – הדרוזים, הערבים והצ'רקסים.

אמל היה מעורב בפוליטיקה ברמה לאומית, אך לא שכח את המקום ממנו הוא בא ודאג כל השנים לזכויותיהם של תושבי דלית אל-כרמל. הוא דאג לחבר את הכפר לרשת החשמל, דאג להשוות את תנאי השכר של הפועלים הדרוזים והערבים שהיו עובדים באזור חיפה, ופעל רבות בכדי לשפר את התשתיות בדלית אל-כרמל ובכלל בכפרים הדרוזים. אחד הדברים החשובים ביותר שעשה אמל לאורך השנים הארוכות היה שהצליח ליצור תנאי עבודה לנשים בעדה הדרוזית, מבלי לפגוע במסורת הדתית של העדה. הוא הקים מפעלים לנשים בלבד ביישובים השונים ובכך הצליח לשלב נשים רבות בעבודה, דבר שתרם למעמדו של הנשים כמו גם חיזק את הכלכלה ביישובים הדרוזיים, ויחד עם זאת לא פגע במסורת של העדה.

לוטפי, בנו של אמל, התגייס לצה"ל בשנת 1964 והשתתף בקרבות במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה עלה כוחו הציבורי של אמל, מכיוון שהוא העז לבטא בקול רם את מחשבותיהם של דרוזים רבים: לא יכול להיות שהדרוזים לקחו חלק במלחמה והוכיחו את נאמנותם המוחלטת, אך הם עדיין אינם זוכים לשוויון זכויות מלא. אמל נהג להדגיש את העובדה שהבנים הדרוזים לחמו כתף אל כתף עם היהודים, ושרבים מהם שילמו בחייהם בכדי להגן על מדינת ישראל, ולכן מדובר בזלזול של ממש כאשר המדינה ממשיכה למנוע מהם שוויון מלא.

הוא לא ידע עד כמה יהפכו הדברים הללו למשמעותיים בעבורו באופן אישי. בבוקר ה-7 במאי, 1969, התבשר אמל על האסון הנורא שאירע. בנו הבכור לוטפי, שכבר היה באותה העת קצין עטור שבחים בצה"ל, התנדב להשתתף במרדף אחרי מחבלים באזור עין יהב, למרות שכבר אמור היה להיות בדרכו הביתה בזמן חדירת המחבלים. במהלך המרדף הצליח לוטפי להרוג כמה מן המחבלים, אך הוא נהרג בקרב היריות. בהלווייתו של לוטפי השתתפו כל מכובדי העדה הדרוזית, ובראשם השיח' אמין טריף. כמו-כן נכח בלוויה שר הביטחון משה דיין.

תחושת ההלם והאבל לא עזבה מעולם את אמל, אך עם הזמן התווספה גם תחושה של שליחות. אמל הרגיש כי למען כל שאר הבנים הדרוזים שעודם בחיים, הוא חייב להיאבק על זכויותיהם ולהפוך את הגיבורים האמיצים הללו לאזרחים מובילים במדינת ישראל. בנוסף, אמל הפך את הנצחת הבנים הדרוזיים לעדיפות עליונה בסדר היום הפוליטי של העדה. עד לתחילת פעילותו של אמל בתחום, כמעט ולא הייתה הנצחה במגזר הדרוזי, בגלל האמונה הדרוזית בגלגול נשמות. אמל הרחיב מאוד את הפעילות בתחום ולמעשה במשך שנים החזיק על כתפיו כמעט את כל העשייה בתחום ההנצחה.

בשנות השבעים החליט אמל להעמיק את העיסוק שלו בפוליטיקה, בעיקר מכיוון שהתאכזב מטיפולן של רשויות המדינה בעדה הדרוזית. בשנת 1976 כינס אמל מסיבת עיתונאים מיוחדת והודיע כי מכיוון שהתאכזב מהאופן בו טיפל הממסד בעדה הדרוזית, ששילמה מחיר כבד מנשוא אך קיבלה תמורה דלה מאוד, הוא מתפטר מכל תפקידיו בהסתדרות ובמפלגת העבודה.

צעד זה משך אליו את תשומת ליבם של מנהיגי מפלגת "חרות ליברלים", שהייתה לאחר-מכן הבסיס להקמת הליכוד. אמל ניהל עם מנהיגי המפלגה, כולל מנחם בגין, שיחות ארוכות והתרשם כי הם מעוניינים באמת ובתמים לקדם את מעמדה של העדה הדרוזית. אמל החליט להצטרף אל גוש חרות ליברלים. בינואר 1977 הפך המעבר ממפא"י לחרות לבולט במיוחד, כאשר אמל הושבע כחבר-הכנסת הדרוזי הראשון שלא נבחר מטעם מפלגת מיעוטים, אלא מטעם מפלגה שהתחרתה על השלטון בישראל. חצי-שנה לאחר-מכן, הליכוד זכה בבחירות ואמל המשיך לכהן כחבר-כנסת מטעם המפלגה.

בעדה הדרוזית בירכו על בחירתו של אמל לכנסת מטעם הליכוד, אך עם זאת חששו מאוד מבחירתו של בגין לראש ממשלה. בגין היה מנהיג ימני והדרוזים חששו שיגרום לפריצתה של מלחמה נוספת באזור. חשבו להדגיש כי למרות המעורבות הצבאית שלהם, הדרוזים הם מיסודם עדה שוחרת שלום, שרואה בהשגת שלום ערך חשוב מאין-כמוהו. לכן, מה גדולה הייתה השמחה וההפתעה של בני העדה כאשר דווקא שלטון הליכוד הוא זה שהגיע להסכם השלום עם מצרים. ח"כ אמל נסר-אלדין היה בין האישים שקיבלו בשדה התעופה את הנשיא סאדאת. הפופולאריות של הליכוד ושל אמל באופן אישי בקרב העדה הדרוזית הגיעה לשיאים חדשים.

בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון. אמל התנגד למלחמה עוד מתחילתה, וחשב כי שיתוף הפעולה בין ישראל לבין הפלנגות הנוצריות בלבנון יוליד אסון. ואכן, לאחר טבח סברה ושתילה, גילו רבים כי אמל צדק באזהרותיו מתחילת המלחמה.

בשנים שחלפו מאז היה אמל אחראי לסדרה גדולה של הישגים והצלחות, במסגרת הפעילות שלו למען העדה הדרוזית. הוא הביא לפתיחתן של כל זרועות הביטחון בפני הדרוזים, סייע לצעירים דרוזים להשתלב בעולם ההשכלה הגבוהה, השקיע בהקמתם של מועדוני נוער ומרכזים קהילתיים ביישובים הדרוזיים, וכמובן עסק בהקמתו ופיתוחו של בית יד לבנים הדרוזי בדלית אל-כרמל, ובפתיחתם של סניפים נוספים של בית יד-לבנים בחמישה יישובים דרוזיים.

ח"כ לשעבר אמל נסר-אלדין היה אחד מהפוליטיקאים הפעילים ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. הוא פעל, וממשיך לפעול בימינו, למען החברה הישראלית כולה, למען השוויון במדינה, למען השלום באזור ולמען קיומו הבטוח והעצמאי של מדינת ישראל, שהעדה הדרוזית היא חלק בלתי-נפרד ממנה.